חוק בכר יצר מציאות פנסיונית חדשה, בה יש שני סוגי משווקים- סוכני ביטוח ויועצים פנסיונים בבנק.
תיק פנסיוני של עובד, המנוהל בבנק, בא במקום ניהול התיק באמצעות סוכנות הביטוח של המעסיק.

לכן, במקום דמי הניהול שמשלם העובד ומעסיקו לסוכן הביטוח, באמצעות הכספים המועברים לייצרנים הפנסיונים, יבוא תשלום הנקרא- עמלת הפצה: התשלום שמקבל הבנק מכל הייצרנים הפנסיונים עמם יש לו הסכם הפצה .

הבנק אינו יכול ליצור שום קשר עם המעסיק וינהל את התיק הפנסיוני לעובד באופן פרטני, במקום סוכן הביטוח. עקב כך- אין ניצולת של יתרון לגודל עובר המעסיק ועבור העובד, והמעסיק בעצם הוסיף לעצמו- "עוד סוכן ביטוח" כיועץ פנסיוני בבנק. תוספת זו רק מכבידה תפעולית, ומסרבלת את דוח הגבייה.

זו הסיבה שהבנקים עובדים כיום בנתח שוק קטן מאוד יחסית, ועיקר לקוחותיו הם עצמאים.